ואלה תולדות אהרן ומשה. ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלמדן תורה. (רש"י) והרמב"ן אמר כי מקרא זה שב גם על פרשת מנין הלויים הסמוכה ששם נמנו גם תולדות משה, כי אמר שם משפחת העמרמי (להלן כ"ז) וודאי הכוונה על בני משה, כי בני אהרן כבר הוזכרו לבדם, ולא היה לעמרם בנים רק אהרן ומשה. וזה דחוק כי משפחת העמרמי הוזכרה אחר שלשה פרשיות המופסקות זו מזה בשלשה דברות, ולדעתי אין מקרא זה בא להודיענו מבני אהרן ומשה, אבל הוא מוסב על האמור בפרשה הקודמת בהודעת סכום הכולל לפקודי בני ישראל שעולה תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים, וכמו שבפקודי ערבות מואב הודיע הכתוב שלא היה בהם איש מן הפקודים שבכאן, ככתוב (פינחס כ"ו ס"ד) ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן אשר פקדו במדבר סיני, ככה הודיע הכתוב כאן הפוכו, שאותן הפקודים כאן הם בעצמם אותן האנשים שכבר באו אל הפקודים בזמן קודם לזה. הפקודים שבכאן שהיו בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליהם מאהל מועד כאמור בתחלת פרשה זו וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד, הם בעצמם אותן האנשים שבאו אל הפקודים בנדבת מלאכת המשכן שהיה אחר יהכ"פ בשנה ראשונה, שנצטוה אז למנותם (כמ"ש רש"י ר"פ כי תשא) וכיון שהיה קודם שהוקם המשכן. ע"כ לא בא הצווי לפקדם כ"א בהר סיני, וזהו שאמר כאן, אשר דבר ה' אל משה בהר סיני, וטעם תולדות כאן כמו ויתילדו על משפחותם, שפירושו התייחסות השבט. כמ"ש רש"י הביאו ספרי יחוסיהם ועידי חזקת לידתם כל אחד ואחד להתייחס על השבט. וטעם תולדות אהרן ומשה, יחוסי השבטים שהיו ע"י אהרן ומשה (געבורטסשטאֶממע דורך אהרן ומשה) ובא כאן הסמיכות כמו פקודי משה ואהרן. שהוא סמיכות הפעול אל הפועל אשר על ידו נעשה, הפקודים שעל ידי משה ואהרן, וכן גאולי ה', גאולים שעל ידי השם, כן תולדות אהרן ומשה, תולדות (התייחסות השבטים) שע"י אהרן ומשה. וכן תרגם כאן יב"ע אלין יחוסי אהרן ומשה. הנה אחר שהודיע הכתוב מקודם סכום הכולל הפקודים האלה שהיה כעת בגמר מלאכת המשכן שבא הצווי עליו בדבור אהל מועד, בא כאן הכתוב להודיע, כי הפקודים האלה הם בעצמם אותן הפקודים שבא ייחוס שבטיהם ע"י אהרן ומשה בעת שהיה הדבור אל משה בהר סיני, דהיינו הפקודים שהיו בנדבת מלאכת המשכן, על זה אמר. ואלה תולדות אהרן ומשה ביום דבר ה' את משה בהר סיני. והשמיענו הכתוב בזה דבר גדול, אף שבין המנויים האלה היה המשך זמן שבעה חדשים, המנין הראשון היה מיד אחר יהכ"פ בשנה ראשונה, והמנין הזה השני היה באחד לחדש השני בשנה השנית, בכל המשך זמן זה לא מת גם אחד מכל הקהל הגדול הזה, כי אותן האנשים שבאו אל הפקודים במנין ראשון הם עצמם באו אל הפקודים במנין זה השני, ומספרם שוה, שבשני המנויים היו תר"ג אלף וחמש מאות וחמשים. (ערש"י פקודי ל"ח כ"ו לכל העובר על הפקודים לשש מאות אלף וגו'), ואף שדבר זה הוא הפך מנהגו של עולם הטבעי, כי עם התורה אין בכל עניני האומה רק נסים נסתרים ונפלאות נעלמים לא טבע ומנהג, ירידת המן בכל יום יוכיח, והקפת ענני הכבוד, והבאר והשליו, הנה למי שנעשו להם כל אלה הנפלאות בכל יום ענינים שאינם כנוהג העולם, אין תימה אם לא מת אחד מהם בהמשך שבעה חדשים, וכבר האריך הרא"ם בכי תשא להצדיק דברי רש"י, והביא דברי רבותינו במדבר רבה שמבואר בו דמנין שנות המדבר הוא מתשרי שהוא ר"ה לברייתו של אדם הראשון, דלא כרמב"ן שם. ויתכן כיון שהנדבה למלאכת המשכן היתה להורות כפרת עון עגל (כמ"ש רש"י ר"פ כי תשא) ואהרן שהיתה לו נגיעה קצת בו, אין ספק שהשתדל הרבה בנדבה זו, לכן הקדים הכתוב כאן את אהרן למשה. ורבותינו שאמרו לפי שלמדו ממשה נקראו בניו, אין זה להם כוונה ראשונה במקרא, רק כיון דלהורות על מנין הראשון לבד הוי מצי קרא למימר, ואלה פקודי אהרן ומשה וגו', והוציאו הכתוב בלשון תולדות שיש בו גם כוונה תולדות הבנים, על זה אמרו. דבכוונה שניה זו ללמד בא שהם בניו ללמודם ממנו. ולדרשה זו צריכים לפרש ביום דבר מיום דבר, דבאותו יום עצמו שדיבר ה' עם משה בהר סיני לא למדן, כמ"ש הרא"ם:
מתוך בני ישראל. מסבת חורשי עון ובעלי מזמות שבבני ישראל לקחתי את הלוים תחת בכור, דמשחטאו ישראל בעגל ונטפלו הבכורים עמהם לכן נפסלו (וועגען דער טריילאָזיגקייט ישראל'ס נעהמע איך דיא לויים אנשטאטט), מתוך כמו ומרמה ותוך (תהלים י'), ולא ימיש מרחובה תוך ומרמה (שם צ"ה), מתוך ומחמס יגאל נפשם (שם ע"ב) דתרגומו שקר, ולרש"י בעלי מזמות חורשי עון, כמו איש תככים (משלי כ"ט) מחשבה רעה הלנה בפנימית הלב:
והיו לי הלויים. אבל הלויים נשארו אז באמונתי (דיא לויים אבער בליעבען דיא מייניגען) ולא טעו מאחרי בעון העגל, פעל היה עם למ"ד אחריו יורה על קנין דבר כמו ויהי לי שור, ויצאה והיתה לאיש:
כי לי כל בכור. פי' אבל בכורי הלויים ישארו לי כמקדם ולא יכנסו בכלל שאר הלויים להיותם פדיון על בכורי ישראל, כי אין בכור פודה בכור, ודיים להפקיע א"ע, כי אז במצרים הקדשתים לי ובקדושתם הראשונה נשארו תמיד, ובקדושת בכור יהו נשארים לי, ולא מבחינת פדיון בכורי ישראל, וזהו שסיים לי יהיו; ומפני שאמר תחלה ולקחתי את הלויים, שמשמעותו כל שבט לוי אף בכוריהם יהיו לפדיון בכורי ישראל, לשלול זה אמר אחריו כי לי כל בכור (יעדאָך אבער געהארט מיר יעדער ערסטגעבארנע), ומצאנו מלת כי על שלילת משמעות מאמר הקודם, כמו לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים; ולסבת מאמר זה נמצאו בכורי ישראל עודפים על לויים שאינם בכורים. ולפירוש המפרשים מאמר התורה סתום בלא נתינת טעם החלפת לויים תחת בכורים, ולדבריהם מאמר מתוך בני ישראל מיותר, כמו שלא הזכירו (בפ' מ"א ופ' מ"ה), גם לפירושם והיו לי הלויים הוא להבא, ולי יהיו שאחריו הוא מוסב גם כן על הלויים והאחד למותר; והרביעי שבמלת הלויים הפסיקו ממלת מתוך מסכים למ"ש וכדעת רבותינו:
יחנו על ירך. שינה בעל הטעמים בבני קהת, מבני גרשון ומררי, כי בהם חיבר פעל יחנו עם מקום תחנותם, אחרי המשכן יחנו, על ירך המשכן יחנו צפונה, וכאן הפסיק פעל יחנו באתנח. ואפשר לרמז בא על שנמשכו בני קהת אחר עדת קרח במחלוקת הכהונה (ערש"י כאן), וכאילו בזו הקדש והמקדש, וכבוד המשכן בקלון המירו, לכן הפריד מקום תחנות המשכן מחנייתם, להורות שאינם ראויים להיות שכני ירכתי המשכן, ואפשר שמטעם זה עשה ככתוב עוד שנוי אחר בהם, דבאינך הזכיר במשמרתם את שמותיהם כאמור משמרת בני גרשון, משמרת בני מררי, וכאן אמר ומשמרתם, ולא הזכיר שמותיהם. ולזה אף שבבני גרשון ובני מררי אמר פקודיהם במספר, השמיט בבני קהת מלת פקודיהם ולא אמר רק במספר כל זכר, כי המנין בזה יורה על חשיבות הנמנים ועל חביבותם לפני המקום למנאם ולדעת מספרם:
ונשיא נשיאי הלוי. טעם שהזכיר זה סמוך לבני קהת, גם איתמר היה ממונה על בני גרשון ומררי ולא הזכירו בפרשה זו, אמר במדבר רבה, לפי שאלעזר היה גם כן שותף במשאן של בני קהת שהיה נושא מעבודת הקדש עמהם כדכתיב בסוף הפרשה ופקודת אלעזר וגו' משא"כ איתמר שלא היה שותף עם עבודת בני גרשון ובני מררי:
בהמת הלויים. לא אמר לשון רבים בהמות, כי גם בהמה אחת של לויים פוטרת כמה פטרי חמורים של ישראל כמ"ש רש"י:
מבכור בני ישראל. פי' מצד הבכורים הם עודפים על הלויים רע"ג, אף שמצד מנין הלויים הם עודפים על בכורי ישראל כ"ז, כי אלה היו כ"ב אלף ורע"ג ואלה היה כ"ב אלף ושלש מאות, אבל מצד הבכורים יש תוספת בישראל על הלויים, כי ג' מאות בכורי לויים דיים להפקיע א"ע, וכ"א במד"ר במנין לא היו עודפים הבכורים על הלויים אבל בבכורות היו עודפים עליהן, הוצא מהן הבכורות שאין בכור פודה בכור, והיו ג' מאות בכורים נמצא בכורי ישראל עודפים על הבכורים רע"ג, והוא פירושא דקרא, ועל זה אמר שם ריב"ז אין אתה ידע לדרוש, כלומר לעומק פירושא דקרא, ובזה א"צ לסרס המקרא כלהמפרשים:
כסף הפדיום. המ"ם תחת הנו"ן כמו גרשום (ראב"ע) ובא במ"ם, כי הנו"ן מיוחד לנקבות בכל הפעלים והשמות, וכאן שאין הפדיון רק לבכור זכר נפלה הנו"ן ובא המ"ם במקומו, וכן בבנות צלפחד נאמר נתן תתן להם, ובבנות יתרו ויבאו הרועים ויגרשום, הוא מטעם זה כמש"ש, ואמר כאן פדיום, ואחר כך פדוים דבשעה שלקחו משה מן הבכורים אינם עדיין פדויים לכן קראו כסף הפדיום, שם תארו על הכסף המוכן לפדות בו, אמנם אחר זה כשנתנם משה לאהרן קראו כסף פדוים, שבבוא לאהרן הכהן אז הם נפדים:
על פדויי הלויים. על אותן שפדו הלויים בגופם (רש"י). ואיני מבין אחר שכבר אמר (פ' מ"ו) על רע"ג היתרים, שהם העודפים על הלויים, ובפ' מ"ט חזר ואמר עליהם פדויי העודפים בהם, שנקראו עודפים מצד הלויים הפודים, למה חזר עוד לקרותם בשם עודפים על פדויי הלויים ר"ל שהם יתרים מצד ישראל הנפדים. ולולי פי' רש"י הייתי מפרש פדויי הלויים נקראו אותן שלש מאות בכורים שהיו בלויים שהפקיעו את עצמם ולא יכלו להפקיע קדושת בכורי ישראל, כי לשון פדה אין ענינו דוקא נתינת דבר בעד דבר (אויסלאֶזען) כי כל הנעשה חפשי משעבוד דבר והנפטר מן החוב שהיה מוטל עליו (בעפרייעט) נקרא פדוי, כמו ופדויי ה' ישובון, פדני מעושק אדם, הנה כמו שנקרא פדוי הנעשה חפשי משעבוד עול הגלות, ככה בכורי הלויים, שהיה מוטל עליהם תחלה חוב ועול העבודה, בקדשים, והקרבתם, ועתה נפטרו מזה ונעשו חפשים שאינם עושים עוד עבודת ההקרבה בקדשים, כ"א שרות הכהנים, שפיר נקראו פדויי הלויים, כלומר אותן הלויים שנפטרו ונעשו חפשים מעבודתם הראשונה. ולפי זה מבואר במקרא עצמו מה שהזכירו רבותינו שהיו שלש מאות בכורות בסכום הלויים ולכן אמר בדרך כלל פקודי הלויים שהיו רק שנים ועשרים אלף, אף שבפרטן היו עוד שלש מאות וכמ"ש רש"י (פל"ט) ולסבת שלש מאות בכורי הלויים האלה, היו בכורי ישראל יתרים על הלויים סך רע"ג; וטעם העודפים על פדויי הלויים, שהיו עודפים לסבת אותו סך הלויים שהיו צריכים להיות פדוים ופטורים מצד עצמם להיותם בכורים ודיים להפקיע א"ע. ועל, מצאנוהו על הסבה כמו על ירע בעיניך על הנער ועל אמתך:
